פסק-דין בתיק עפ"ת 53262-06-12

ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופט מאושר), בתיק המ"ש 4601-05-12 מיום 21.5.12, לפיה דחה בקשת המערער להארכת מועד להישפט.

מדובר בדו"ח בגין מהירות מופרזת, שהופק על יסוד מצלמת מהירות אלקטרונית, ביום  3.6.11.

המערער טען כי לא קיבל בדואר את הודעת הקנס הראשונה, ורק בתאריך 12.12.11 קיבל את הודעת תשלום הקנס בתוספת פיגורים.  לגוף העניין טען המערער, כי במועד ביצוע העבירה לא הוא נהג ברכב, אלא הרכב היה ברשותה של אחרת, אשר תצהירה צורף לבקשה.

בית משפט קמא דחה בקשת המערער להישפט, וקבע כי הבקשה הוגשה באיחור, בניגוד לסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. דבר הדואר לא נדרש, והיות וכתובת המערער לא שונתה, קמה חזקת מסירה. אשר לחשש מפני עיוות דין, קבע בית משפט קמא, כי טענותיו בתצהיר נטענו בעלמא, ולא ניתן נימוק משכנע מדוע המערער בטוח שהוא אינו זה שנהג ברכב.

ב"כ המערער טוען לעיוות דין. לטענתו, המערער מעולם לא קיבל לידיו את הודעת תשלום הקנס הראשונה, מסיבות שאינן תלויות בו, ופעל מיד לאחר שקיבל את הודעת הפיגורים, לאחר שערך את הבירורים הנדרשים וצירף תצהיר.

המערער הוא בעל חברת עבודות גבס, והרכב רשום על שמו, אך בתאריך הדו"ח היה הרכב אצל עובד שלו, אשר אפשר לאמו לנהוג, כיוון שבאותה תקופה היה ללא רישיון נהיגה.

בתאריך 24.12.11 קיבל המערער את הודעת הקנס השנייה, וכעבור 24 יום פנה למשטרה, בצירוף תצהיר מאמו של העובד, גב' בתיה דהאן, אשר אישרה כי במועד הנ"ל היא נהגה ברכב וכי נסעה בהתאם לרישום בדו"ח. בקשת המערער להסבת הדו"ח נדחתה על ידי המשטרה, בגין האיחור בהגשתה.

במעמד הדיון בערעור הוסיף המערער כי הוא מנהל יומן מסודר, ממנו עולה, כי במועד זה הרכב היה אצל גב' בתיה דהאן, שהיא גם חברת משפחה.

ב"כ המשיבה ביקש להותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה מנימוקיה, והדגיש כי לפי סעיף 44 (א) לתקנות התעבורה, קיימת חזקת מסירה לאישור מסירה שלא נדרש.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.

אשר למסירה - בתיק אישור מסירת הדואר הרשום לידי המערער אשר לא נדרש. על מנת לסתור את חזקת המסירה, היה על המערער להניח תשתית ראייתית הולמת לכך שלא קיבל את הודעת הדואר, כגון שהיה בחו"ל אותה עת. אין די באמירה סתמית כי לא קיבל את ההודעה, לצורך כך.

לעניין עיוות הדין, גם כאן, אין די בטענות סתמיות, לפיהן אחר נהג ברכב, גם אם אותו אחר מודה בכך. כאן בדיוק נעוץ ההבדל בין נאשם שמתייצב למשפטו, וזכאי לכפור באופן כללי, או לבצע את ההסבה רק על דרך הצגת הנהג הנכון.

כאמור ברע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 793, על המבקש ביטול פסק דין לפרט את טענות ההגנה שלו. הדבר לא נעשה כאן. צדק בית משפט קמא כשדחה את הטענה על יסוד העדר הפירוט של נסיבות נהיגתה של הגב' דהאן ברכב וכיצד ידוע למערער על כך. אוסיף ואציין כי הטענה שהועלתה בערעור לראשונה, לפיה כשקיבל את הדו"ח נזכר כי לא נסע בדרך הזו, ולכן פנה למעבידו ולגב' דהאן, והם אישרו כי במועד זה השאיל להם את הרכב לאירוע משפחתי, אינה עולה בקנה אחד עם טענת המערער בדיון עצמו לפיה הוא מנהל יומן מסודר בו נרשם כי הרכב לא היה ברשותו אותה עת, אלא ברשות הגב' דהאן.

טענה זו גם לא עלתה כאמור בבקשה המקורית.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.

ניתן והודע היום,  כ"ה כסלו תשע"ג, 09 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: